מסגור

המסגור מציע רקע ורומז על סכמה של פרשנות המאפשרת לציבור לזהות, לתייג, לפרש ולארגן מידע או אירועים. ארגון המידע הופך אירוע להגיוני בעיני הציבור וקל להבנה.  

לב לבו של תהליך זה הוא אופן הצגת הסיפור, ולכן ניתן להגדירו כ"יכולתם של העיתונאים להשפיע על עיצוב דעת-הקהל". מסגור היא הדרך שבאמצעותה אמצעי התקשורת מעצבים בעיות ציבוריות בעבור הקהל.

החוקר ארווינג גופמן הגדיר את המושג כ"מסגרות אשר מציעות פרספקטיבה ומשמעות".

המחקר על אודות תופעת המסגור עוסק באופן שבו התקשורת מעצבת נושא או בעיה, ובכך משפיעה על הבנת הקהל בהקשר זה. על-פי החוקר רוברט אנטמן האופן שבו הבעיה ממוסגרת יכול לקבוע כיצד הסוגיה תובן ותוערך, כלומר מסגרות הן מעין סכמות אשר מציעות לאינדיבידואל כלי ארגוני שיאפשר לו לפרש, לעבד ולשמור את המידע.

בדיקת מסגור היא הבחינה לעומק של הנתיב שדרכו מועבר המידע. טכניקת המסגור כוללת: סטריאוטיפים, דפוסים מוכרים, סיפור שמזהה מי אחראי, הדגשת טרגדיות, הדגשת סטיגמות והתעלמות מסתירות פנימיות. התקשורת יוצרת תבנית- היא ממסגרת את הסיפור מנקודת מבט מאוד מכוונת.

באמצעות שלוש רמות השליטה של המדיה על המסר, ניתן לקבוע כי אופי החוויה שיש לאנשים עם נושא מסוים, ודרגת האמון שהם מעניקים לחדשות באמצעי התקשורת כמקור מידע מהימן, משמשים כתנאי מוקדם להשפעות על קביעת סדר-היום.

על-פי חוקר התרבות והתקשורת טוד גיטלין, המסגור מאפשר לעיתונאים להתמודד עם כמויות מידע באופן מהיר ושגרתי. כדי שהקהל יוכל לפרש את האירועים, "עוטפים" לו אותם בסכמות, באבות-טיפוס ובקטגוריות, שהם כלי המסגור. כלים אלה מבהירים את הנושא לקהל, ומנחים אותו כיצד להגיב על התכנים התקשורתיים.