הבניית המציאות

תיאורית הבניית המציאות היא בבסיסה גישה הוליסטית, כלומר גישה שמעוניינת להסתכל על המציאות, ותפיסת המציאות, כמקשה אחת.

התיאוריה רואה את התקשורת ככלי המבנה את המציאות החברתית, את התפיסה שלנו של העולם אותו אנו חווים. במסגרת זו תהליך הבניית המציאות הוא תהליך חברתי, תהליך שמתבסס מאינטראקציה פיזית או סימבולית, וכתהליך דיאלקטי. כלומר – האדם גם יוצר את המציאות, ובאותו זמן הוא תוצר של המציאות הזו שהוא חלק מיצירתה.

אדוני ומיין פורטות שלושה סוגי מציאויות:

אובייקטיבית: המציאות כפי שהיא בעולם, מה שאנו חווים בזה הרגע.

סימבולית: כל ביטוי סמלי של המציאות האובייקטיבית, כלומר ספרים, תמונות, והתכנים באמצעי התקשורת. תכנים חדשותיים גם הם מציאות סימבולית, כיוון שהם לא מתארים את העולם אחד-לאחד בצורה מוחלטת. ברגע שהדבר עצמו עבר תיווך הוא הופך להיות הסמל של מה שהוא באמת.

סובייקטיבית: שילוב של המציאות האובייקטיבית עם הסימבולית. כלומר, שילוב של החוויה האישית של היחיד ושל הידע שלו על העולם, עם הסמלים שהוא מקבל מהמדיה השונים.

תפיסת המציאות של היחיד לעולם לא יכולה להיות ניטראלית, משום שהמציאות תמיד מוטה או מושפעת מהמציאות האובייקטיבית אותה חווה היחיד. כאשר מדברים על מציאות סובייקטיבית בוחנים אותה גם לפי אזורי רלוונטיות – קרובים ורחוקים. אזורי הרלוונטיות הקרובים הם בד"כ שיחות פנים-מול-פנים, חוויות יומיומיות של האדם. אזורי הרלוונטיות הרחוקים הם אלמנטים אבסטרקטיים יותר כמו דעת קהל, הנושאים שעומדים על סדר היום וכו'. משום כך, המציאות הסובייקטיבית שלי מובנית במידה רבה כתלות במרחק שלי מהאירועים. אם אני רחוקה מאירוע מסוים הרי שהמשקל של המציאות הסימבולית יהיה מכריע הרבה יותר מהמשקל של המציאות האובייקטיבית, ולהיפך. אפשר להתייחס גם למרחק פיזי וגם למרחק בזמן, נניח בהקשר של אירועים היסטוריים.

הבניית המציאות נחלקת לשתי תפיסות בסיסיות שמבחינות באופנים שבהם התקשורת מתייחסת או מטפלת במציאות.

תפיסה אחת גורסת שהתקשורת צריכה ויכולה לשקף את המציאות נאמנה. אנו יכולים לראות את זה במחקרים שבודקים את האופן שהתקשורת משקפת עמדות כלפי מיעוטים אתניים. הדגש הוא על "משקפת" כי היא לא יוצרת עמדות, אלא מציגה את מה שהקהל חושב, את הלך הרוח החברתי.

התפיסה השנייה טוענת שהתקשורת, כלומר המציאות הסימבולית, מעוותת את המציאות האובייקטיבית. דוגמא לכך היא הגישה הביקורתית, כי האידיאולוגיה שמשתקפת במציאות הסימבולית יוצרת חברה מדוכאת. באופן זה, התקשורת משליכה על אופי החברה.

ניתן לדבר על כמה השלכות של תהליך הבניית המציאות.

ההשלכה הראשונה היא שהיחיד הביקורתי שנחשף למציאות הסימבולית יכול לזהות עיוותים בה, כלומר אם נותנים לו מידע חלקי או לא אמיתי, ואז לדחות את המציאות הסימבולית או לפחות לאמץ אותה בצורה חלקית.

ההשלכה השנייה היא על היחיד הלא ביקורתי שמתסכל על המציאות הסימבולית, ולא מזהה את העיוותים שבה, ואז הוא מעצב את המציאות הסובייקטיבית בהתאם, כאשר ייוצר פער מאוד קטן בין המציאות הסימבולית למציאות הסובייקטיבית שלו.

השלכה שלישית – יחיד שאינו חשוף בכלל למציאות אובייקטיבית. הפער הקטן הנוצר בין המציאות הסימבולית למציאות הסובייקטיבית היא תוצאה מהמרחק שלי מהאירוע.

גישה זו היא בעלת השפעה מוגבלת כיוון שיש את הפתח למציאות האובייקטיבית. היחיד הוא שמייצר את עולמו הסובייקטיבי, את תפיסת עולמו החברתית. לתקשורת אכן יש השפעה עליו, לעיתים מכרעת, אבל לעומת התיאוריות הקודמות שדנו בהם כשההשפעה היא מאוד חזקה – אז כאן עצם העובדה שנותנים ליחיד מקום ומאפשרים לו ליצור לעצמו עמדות, הרי שמדובר על השפעה מוגבלת.